Death Stranding 2 - ביקורת

נתחיל בפלאשבק של זיכרון אישי

לוס אנג'לס, יוני 2016. אודיטוריום ענקי עמוס בעיתונאים והמפתחים הכי נחשבים בתעשייה. מצגת הטרום-E3 (ז"ל) של פלייסטיישן. אני במושב אמצעי באחד מהשורות הראשונות במיקום שתפסתי שהצריך ממני רק 3 שעות המתנה בחוץ בחום של קליפורניה הבמה נחשכת. מוזיקה אפית מתחילה להתנגן. מדרגות לבנות נדלקות אחת אחרי השנייה, ודמות מוכרת יורדת אט אט לעבר הבמה…

ועכשיו, כמעט עשור אחרי ההכרזה וחמש שנים לאחר צאת המשחק הראשון, אנחנו כאן כדי לדבר על הפרויקט הכי מדויק, אנושי ובשל של אחד מהמוחות היצירתיים הכי מבריקים של הדור הזה.

מעט מאוד במאים בתעשיית המשחקים הם מזוהים כל כך – או נאמנים כל כך לחזונם – כמו הידאו קוג'ימה. עם Death Stranding 2: On the Beach, הוא חוזר לא רק ליקום שבנה אחרי הפרידה מקונאמי, אלא גם לנושאים שמלווים את עבודתו כבר עשרות שנים: חיבור, מורשת, והיופי המוזר שבחוסן האנושי. בעוד המשחק הראשון היה שנוי במחלוקת עם קצב איטי ועלילה מופשטת, ההמשך הזה מכפיל את ההימור – ובכל זאת מצליח להיות נגיש יותר, רגשי יותר, ומתגמל יותר.

On the Beach הוא לא סתם המשך – הוא מרגיש כמו שיא. הוא גם גדול יותר וגם אינטימי יותר, גם רועש יותר וגם מהורהר יותר. עם שיפורים בכל תחום – מתנועה וקרבות ועד בניית עולם וקוהרנטיות נרטיבית – מדובר בקוג'ימה ללא מעצורים, אך גם ממוקד מתמיד. זו לא רק אבולוציה של הקונספט של "strand game", אלא אולי המשחק הטוב ביותר שקוג'ימה יצר אי פעם.

משליח – לאגדה

Death Stranding 2 נפתח 11 חודשים לאחר אירועי המשחק הראשון, כאשר סאם פורטר ברידג'ס חי חיים שקטים בסתר, מגדל את Lou, (תינוקת ה- BB שליוותה אותו במשחק הראשון) בשלום לכאורה. אבל, כרגיל אצל קוג'ימה, השקט הזה נשבר מהר מאוד. פרג'ייל חוזרת – הפעם כמנהיגת ארגון חדש בשם Drawbridge – ומציגה לסאם משימה חדשה: להרחיב שוב את ה-chiral network (האינטרנט העתידני של העולם הגוסס של המשחק) , הפעם מהגבול הדרומי של ה-UCA עם מקסיקו. לא עובר זמן רב עד שסאם – והשחקן – נשאבים למסע קיומי נוסף שחוצה יבשות, מכופף מציאות, ושואל שאלות על טבעו של החיבור האנושי.

הנרטיב מרגיש קוהרנטי יותר לעומת המשחק הראשון, חלק כי העולם כבר מוכר, וחלק כי קוג'ימה כבר לא צריך להסביר הכל מההתחלה. במקום להציף אותנו במונולוגים אינציקלופדיים, המשחק מציג את Corpus – מערכת מונחים מבריקה בתוך המשחק שמאפשרת לעצור כל סצנה ולקרוא על המושגים, דמויות ואירועים קודמים. התוספת הזו מאפשרת לסיפור להיות עשיר ואקסצנטרי – מבלי לאבד את השחקן בדרך.

וזה חשוב, כי העולם כאן עדיין מוזר בטירוף: יש בובות מדברות, קפטנים עם ידיים מזפת, סופות גשם שהופכות את זמן, ומעברים בין מימדים. אבל בשונה מהמשחק הראשון – Death Stranding 2 לא מאבד לעולם את החוט הרגשי המרכזי. זה סיפור על אבהות, אובדן, מורשת, ומה שאנחנו משאירים מאחור בעולם שכבר שבור. זה אבסורדי – כן – אבל גם כנה בצורה אבסולוטית .

סוחבים 2.0 – מעומס להנאה

אחת מהנקודות השנויות ביותר במחלוקת במשחק הראשון – מערכת ההליכה האיטית והמדויקת – הופכת באורח פלא לאחת מהמערכות הכי מהנות במשחק ההמשך. בזכות פיזיקה משופרת, תגובת שטח ריאליסטית, וכלי רכב כמו Tri-Cruiser שנפתחים כבר בתחילת המשחק – התנועה כבר לא מרגישה כמו עונש, אלא כמו משחק בפני עצמו.

רכבלים, כבישים מתפתלים, ורמפות שנבנות על ידי שחקנים אחרים – כל אלה מעניקים רמה של חופש ויצירתיות שלא ראינו בז'אנר הזה. אתם לא רק שורדים את הנוף – אתם כובשים אותו. בין אם אתם בונים תשתיות שיעזרו לאחרים או לעקוף אזורים קשים בצורה חכמה – יש תחושת סיפוק שאין לה תחליף.

ואז יש את הרכיב הקהילתי – עדיין אחד היישומים הכי מבריקים של מולטיפלייר א-סינכרוני בתולדות הגיימינג. לראות גשר שאתה בנית עוזר לשחקן אחר – זה רגע שעדיין מרגש. הפעם, המערכת עמוקה יותר, בנויה לשיתופי פעולה מתמשכים, ומשדרת תחושת קהילה אמיתית..

ברוכים הבאים לקליניקה של קוג'ימה

Kojima Productions עיצבה מחדש את מכניקת הקרב ב-On the Beach, מבלי לאבד את הייחוד שלה. השימוש בכוח קטלני עדיין לא מומלץ – אבל לא באמצעות ענישה. כדורי גומי, רובים מרדימים, וגאדג'טים כמו הרחפן של דולמן (הסיידקיק המפטפט שלכם להרפתקאה הזו, תחשבו מימיר של קרייטוס רק יותר חמוד) – כולם מעודדים התגנבות, הסחת דעת, וגישה יצירתית. המשחק מזמין אותך להתנסות – בלי הפחד שגרם לך להימנע מהקרבות במשחק הראשון.

הקרבות עכשיו מרגישים כמו שילוב בין Death Stranding ל-Metal Gear Solid V, עם חדירה טקטית, גיוון מספק של גאדג'טים, ו-AI ריאקטיבי. זה חד, תגובתי, ומפתיע בעומק שלו. עץ הכישורים החדש מאפשר לפתח יכולות התגנבות או לחימה, בהתאם לסגנון המשחק שלך.

המפגשים עם ה-BTs גם הם עברו מהפכה. האימה עדיין שם – אבל עכשיו יש לך כלים. עם נשקים כמו Blood Boomerang או רימונים מיוחדים, סאם יכול להתמודד עם האיומים האלה באופן ישיר. הבוסים – כשהם מגיעים – הם לא רק גדולים יותר, אלא גם מוזרים יותר, חכמים יותר, ועוצרי נשימה ויזואלית.(בואו זה קוג'ימה מישהו מופתע?)

ויזואליות שדוחפת את הPS5 לקצה גבול היכולת

Death Stranding 2 הוא אחד המשחקים המרשימים ויזואלית שראינו בדור הזה, ובמיוחד על ה-PS5 Pro. המשחק רץ ברזולוציית 4K עם קצב פריימים יציב ועם כמעט אפס זמני טעינה – גם בעת מעבר בין אזורים עצומים ומגוונים. הנופים עוצרי נשימה: ממדבריות בוהקות במקסיקו ועד ליערות גשם כבדים באוסטרליה. כל טקסטורה, כל טיפת גשם וכל תנועה של הדשא ברוח – מרגישים מדויקים ואותנטיים.

אבל אולי ההישג הכי מרשים הוא החופש. אם תראו פסגה באופק – אפילו אם היא נראית קילומטרים מכם – יש סיכוי גבוה שתוכלו להגיע אליה תוך דקות או שעות, בלי לראות אפילו מסך טעינה אחד. השילוב בין הסביבה הדינמית למערכת התנועה החלקה הופך את כל המסע לחוויה רציפה, טבעית ובלתי מנותקת.

דמויות ששווה לחזור אליהן

על ידי מיקום הקאסט המרכזי של המשחק על ה- DHV Magellan,(בסיס האם שלכם שהוא בעצם ספינה מעופפת שיודעת לנוע בתוך הזפט של הBTs) יוצר את אחת מהקבוצות הכי מוצלחות שקוג'ימה בנה. הקאסט הזה לא רק משפר את הקצב – הוא עוזר לסיפור לנשום.

דולמן, רייני, טארמן, טומורו – כל אחת מהדמויות האלו מוסיפה לא רק צבע, אלא תכלית. הסיפורים שלהן משתלבים במשחקיות ונותנים ערך למשימות צד ולרגעים קטנים. דולמן, בפרט, עם ההומור הסרקסטי שלו והעומק המפתיע – הוא אולי אחת מהדמויות הכי מרגשות שקוג'ימה יצר.

הפעם, אנחנו לא רק מחברים מחדש את העולם – אנחנו מכירים את האנשים שבו. המעבר הזה לפן אישי הוא מה שעושה את Death Stranding 2 לכל כך נוגע ללב.

כמובן גם לא נשכח להזכיר שהקאסט עצמו מורכב משחקנים הוליווידים מהשורה הראשונה שתרמו מעבר לקול שלהם גם את הפנים שלהם ובעזרת מנוע הDECIMA שמפעיל בין היתר את סדרת משחקי HORIZON הבעות הפנים במשחק האלה יגרמו לכם לחשוב שמדובר בסרט לייב אקשן

Did u rike it ?

אם אתם מכירים את המשחקים של הידאו קוג’ימה, אתם יודעים שהוא אף פעם לא מתאפק. Death Stranding 2 מלא בקריצות, רמיזות, והומאז'ים לעברו העשיר של היוצר – ובמיוחד לסדרת Metal Gear. לפעמים אלה אזכורים ישירים לדמויות, גאדג’טים או רגעים אייקוניים, ולפעמים אלה עקיצות עצמיות שמרגישות כמו בדיחה פנימית עם המעריצים. יש נינג’ות רובוטיות, טכנולוגיה עתידנית עם שמות מוגזמים, ואפילו שימוש במונחים כמו “phantom pain” שנשמעים כמו קריצה מודעת מדי כדי להיות מקרית.

בין אם מדובר באויב עם חזות חשודה במיוחד, דמות שמניעה אותך לפעול בצללים, או סצנה שמתוזמנת בצורה שגורמת לך לחשוב על רגעים קלאסיים מיצירות עבר – המשחק כולו מרגיש כמו שיחה ישירה עם הקהל הוותיק של קוג'ימה. לפעמים זה מגוחך, לפעמים זה מבריק – אבל זה תמיד מבדר.

קריצה אחת שקשה לפספס ב- Death Stranding 2 היא הדמות ניל ואנה (Neil Vana) בגילומו של לוקה מרינלי שמשלבת הומאז' של ממש, ניל הוא חייל כוחות מיוחדים שמופיע על המסך עם בנדנה דקה על המצח, מבט קשוח ושפת גוף שלא תשאיר מקום לספק: ניל הוא הומאז' לסוליד סנייק ממטאל גיר ובאופן שלא משתמע לשני צדדים מסמל אצבע בעין לקונאמי . זוהי יותר מקריצה – מדובר ברמז מטאפורי עמוק: קוג'ימה לוקח את אחת הדמויות האייקוניות שלו מפנמה, מטביע אותה בזהירות בתוך Death Stranding 2, ואולי גם משדר סוג של סגירת מעגל של סיום: להניח את מטען ה‑Snake אצלו בצד, במסע חדש שחותם מעגל ומביא עצמאות חדשה לסאם ולסיפור.

קוג'ימה בלי פילטרים

אין שום דרך לטעות – זה משחק של קוג'ימה. הסגנון הוויזואלי, הסיפור המעגלי, קטעי המוזיקה, הדימויים הסוריאליסטיים – הכל כאן. אבל בשונה מהפעם הקודמת – כל אלמנט מרגיש מוצדק.

אם זה קאטסין מרהיב בליווי פסקול של Woodkid, או רגע שקט שבו סאם מחבק את לו ודולמן מזמזם – המשחק מוצא יופי דווקא בניגוד. זה משחק שבו חתולים מעופפים מגואלים בזפת וגיטריסטים סייברנטיים יכולים לחיות תחת אותה קורת גג תוך כדי פוקוס על אובדן וחמלה – וזה פשוט עובד. השימוש של קוג'ימה במוזיקה ראוי לציון מיוחד. עם נגן מוזיקה מובנה במשחק, השחקן יכול ליצור לעצמו פסקול אישי – ולבנות רגעים קולנועיים ייחודיים בכל מסע. כל הר, כל פסגה – הופכים לסצנה שנכתבת במו ידכם.

מורשת עם שליחות

Death Stranding 2: On the Beach הוא לא רק גרסה טובה יותר של Death Stranding. זו יצירת מופת מלאה שמאחדת את כל הצדדים של קוג'ימה – מספר הסיפורים הקולנועי, המעצב המכני, והאמן הרגיש. אם המשחק הראשון היה קשה לעיכול – ההמשך הוא נדיב, בטוח בעצמו, ובלתי נשכח.

זה משחק שמעז להיות שונה, שמאתגר את מה שאנחנו חושבים על עולמות פתוחים, ושמתגמל סבלנות ביופי. עבור מעריצים ותיקים של קוג'ימה – זו פסגת הקריירה. עבור שחקנים חדשים – זו אחת מהחוויות הכי עשירות, שלמות ויצירתיות שיש לקונסולת ה-PS5 להציע.

הידאו קוג'ימה ביקש מאיתנו להתחבר במשחק הראשון. הפעם – הוא מראה לנו למה זה היה כזה חשוב.פסק הדין: