Hope - ביקורת

הבמאי הדרום-קוריאני נא הונג-ג'ין (Na Hong-jin), שהביא לנו בעבר את יצירת המופת "הזעקה" (The Wailing) ב-2016, חזר למסך הגדול לאחר עשור של היעדרות עם הפרויקט השפתני והיקר ביותר בתולדות הקולנוע הקוריאני. עם תקציב עתק המוערך בין 33 ל-46 מיליון דולר וצוות שחקנים בינלאומי נוצץ, "התקווה" (Hope) סומן כאחד מאירועי הקולנוע המדוברים של השנה ואף זכה לבכורה עולמית בפסטיבל קאן. אולם, מה שהבטיח להיות מותחן מד"ב פורץ דרך התברר במהרה כמכלול עמוס, מבולבל ומייגע. במקום לקבל סיפור עמוק ומהודק, הצופים נזרקים לתוך שעטנז תמוה של אימה, בדיחות נמוכות, חייזרים ומפלצות. התוצאה היא סרט שנמרח על פני כמעט שלוש שעות (156 דקות בגרסתו הקולנועית), משתעשע ברעיונות רבים ומשעמם לפרקים, אך כושל לחלוטין בגיבוש אמירה או פואנטה עלילתית ברורה.

עלילה מפוזרת שלא מובילה לשום מקום

העלילה מתרחשת בעיירת הדייגים המבודדת "הופ הרבור" (Hope Harbor), הסמוכה לאזור המפורז (DMZ) שבין דרום לצפון קוריאה. בעקבות שריפות יער אזוריות, תחנת המשטרה והתושבים נותרים מנותקים מתקשורת ומסיוע חיצוני. הסיפור נפתח כאשר מפקד המשטרה המקומי, קו באם-סוק, מוזנק על ידי בן דודו הצייד סונג-קי לבחון גופת פר מבוקעת שנמצאה באמצע הדרך. בעוד הציידים חושדים בתחילה שמדובר בטיגריס שהסתנן מעבר לגבול, קו באם-סוק מגלה במהרה כי הרחובות מלאים בהרס, מבנים מושחתים וגופות תושבים שנרצחו בידי יצור אלים ומהיר. מכאן העלילה מתפצלת לשני צירים מבלבלים: מצד אחד, קו באם-סוק והשוטרת הצעירה סונג-אי נלחמים ביצור אנושי ירוק וענקי, ומצד שני, קבוצת ציידים ביער מגלה חללית חייזרים אורגנית ומתחילה להירדף על ידי יצורים חוץ-ארציים מתקדמים בעלי היררכיה גלקטית. במקום לייצר מתח נבנה, הסרט מעמיס תפניות עלילתיות תמוהות, כמו תינוק חייזר המוחבא במקפיא הביתי של נגר מקומי (שבמקום לעשות את זה מרכז הסרט, זה נראה כמו קוריוז) ונגמר בפתאומיות מוחלטת ללא כל סגירה עלילתית מספקת (עם סצנה בתוך הקרדיטים שבכלל לא מוסיפה כלום), תוך ניסיון שקוף להכין את הקרקע לסרט המשך. העלילה מדלגת בין רגעים דרמטיים לבדיחות פיזיות מוגזמות (כולל מונולוג מפורט על שלשול ביער באמצע מתקפת המפלצות), ומשאירה את הצופה בתחושה שהסרט פשוט אינו מוביל לשום רעיון קבוע.

צוות שחקנים מבוזבז בתוך דמויות שטוחות

על אף שסרט מעמיד בחזיתו כמה מהשמות הגדולים ביותר בקולנוע הקוריאני וההוליוודי, הדמויות נותרות שטוחות ובלתי מפותחות באופן מתסכל. השחקן הוואנג ג'ונג-מין (Hwang Jung-min) מגלם את מפקד המשטרה קו באם-סוק. הוא עושה כמיטב יכולתו להכניס הומור ואנרגיה לדמותו של שוטר לחוץ ומקלל, אך הדמות נותרת פסיבית ופחדנית לאורך רוב זמן המסך. לצדו, ג'ונג הו-יון (Jung Ho-yeon), כוכבת "משחקי הדיונון", מגלמת את השוטרת הטירונית סונג-אי. היא מביאה נוכחות מרשימה וכישורי נהיגה ולוחמה מרעננים, אך התסריט אינו מעניק לה שום עומק רגשי מעבר לצעקות וליריות במפלצות. אם היא הייתה הדמות הראשית, עוד היה לסרט סיכוי טוב יותר, אולי. בצד הבינלאומי, הליהוק הופך לתמוה עוד יותר: כוכבי הוליווד מייקל פסבנדר (Michael Fassbender), אשתו לחיים אליסיה ויקנדר (Alicia Vikander) וטיילור ראסל (Taylor Russell) מגלמים יצורים חייזריים בחליפות לכידת תנועה ומשמיעים דיאלוגים בשפה חייזרית מומצאת עם כתוביות. הצבת שחקנים בסדר גודל כזה מתחת לשכבות של אפקטים דיגיטליים וללא כל מקום להפגין יכולות משחק אמיתיות מרגישה כמו גימיק שיווקי מבוזבז שאינו תורם דבר לסיפור.

עבודת מצלמה מרשימה שלא מצילה את הסרט

אם יש אלמנט אחד שבו "התקווה" נותן לסרט תקווה (משחק המילים הזה גרוע כמו הבדיחות בסרט!), זוהי עבודת הצילום של הצלם המוערך הונג קיונג-פיו (Hong Kyung-pyo), שחתום בין היתר על צילום הסרטים "פרזיט" ו"הזעקה". הונג והבמאי נא הונג-ג'ין קיבלו החלטה אומנותית נועזת לצלם את רוב סצנות האקשן והאימה באור יום מלא ובוהק, ללא חשיכה או ערפל שיכסו את ההתרחשויות. עבודת המצלמה כוללת צילומי מעקב רחבים, זווית נמוכות ומרהיבות, צילומי רחפן פנורמיים ומקצבי מרדפי מכוניות דינמיים המעניקים תחושה פיזית ומוחשית מאוד של הרס. השילוב של תפאורות אמיתיות, כלי רכב מרוסקים ואפקטים פרקטיים של פיצוצים ויריות יוצר חוויה ויזואלית סוחפת ברמה הטכנית. אולם, כאן בדיוק טמונה הטרגדיה של הסרט: הצילום הווירטואוזי והבימוי הפיזי המושקע מתבזבזים לחלוטין על תסריט ריק מתוכן. עבודת מצלמה נהדרת ככל שתהיה אינה יכולה להחזיק סרט שלם כאשר הסרט עצמו הוא בזבוז זמן נוראי שאינו מביא לשום רעיון מקובע בעלילה.

אפקטים ויזואליים ירודים שנראים כמו בינה מלאכותית בתחילת דרכה

בניגוד חד לאיכות הצילום הפיזי, האפקטים הוויזואליים בסרט הם ללא ספק הכתם הגדול ביותר של ההפקה. עיצוב החייזרים והמפלצות מבוצעים באיכות דיגיטלית שמזכירה גרפיקה של משחקי פלייסטיישן 2 ולעיתים אף פחות. העובדה שהסרט מצולם באור יום מלא רק מחמירה את הבעיה, במקום להסתיר את הפגמים בצללים, המפלצות הדיגיטליות בולטות באופן מלאכותי, מנותק ולא אמין מול הרקע הריאליסטי של העיירה והיער. היצורים, כולל דמותו הדיגיטלית של מייקל פסבנדר (שוב, למה?!) הזזה בצורה מקוטעת ולא טבעית, נראים לעיתים כאילו נוצרו על ידי מחולל בינה מלאכותית שטרם סיים את עיבוד התמונה. עבור סרט שהשקיע תקציב שיא בקנה מידה קוריאני, מדובר בכשל טכני מקומם שניתק אותי מהחוויה בכל פעם שמפלצת מופיעה על המסך. באמת שהדבר הכי טוב בסרט הוא שלוקח שעה עד שנחשפים למפלצות, כן, שעה, זה בנה מתח כלשהו. אבל מהרגע שרואים את החייזר הראשון, זהו, העניין מתנפץ.