אנקת גבהים (2026) - ביקורת

כל כמה שנים, הוליווד מנסה את מזלה פעם נוספת במטרה לעשות עיבוד קולנועי ל-"אנקת גבהים" (Wuthering Heights) , רומן רב מכר מאת אמילי ברונטה. אנחנו נמצאים ב-2026, וכעת מדובר בעיבוד קולנועי נוסף מתוך עשרות שיצאו לו במהלך השנים. עם זאת, עצם זה שהוא עיבוד, הוא לאו דווקא מביע את נאמנותו ליצירה המקורית. בבימוי של אמרלד פנל ("סולטברן"), היא מביאה לנו ראייה אחרת לרומן, כזו שעדיין משתדלת להציג תעוזה וחשק בקרב הצופים.

יום בחיי משפחת ארנשו

העלילה מתחילה כמו באגדות, המוזיקה מתנגנת מעל שמיי בריטניה במאה ה-18, כאשר החווה המפורסמת "אנקת גבהים" ממשיכה להביא להישגים מרשימים, אך עם הזמן גם צופה קשיים. החווה והמשפחה הם עמוד השדרה של הסרט, המקום המרכזי בו אהבת הנעורים השוקקת בין קתרין (מרגו רובי, "ברבי") לבין היתקליף (ג'ייקוב אלורדי, "אופוריה") מתרחשת. כתוצאה מהידידות הזו, אביה מאמץ אותו כבן בית, אך עם טוויסט. הוא ילמד את דרכם של המשפחה כשהוא צובר ניסיון בשל יכולותו הפיזית, אך כאשר משמעת אינה בסדר העדיפויות אצל קתרין והית'קליף, אהבתם לכאורה מקבלת תובנה אחרת, ובין השאר גם היחס אחד כלפי לשני במיוחד כשנוצרים שינויים באישיות של כל אחד מהם.

בין ההיבטים המשמעותיים ביותר ביצירה, שמחתי לגלות סרט שלא הולך לפי חוקי הספר. בדיעבד, חשבתי שמדובר בדרמה רומנטית ותו לא, אך הוא הרבה יותר מזה. אף על פי שאכן על "הכתוב" זהו סיפור אהבה, אם כי הוא מכיל בתוכו אמירה חזקה מאחוריו.

ובשביל לא ללכת לפי כל סיפור רומנטי אחר, נוצרים קונפליקטים לא קונבנציונלים בכל הרומן המורכב הזה. כאשר בפתח העניינים, עומדים השניים במבחן… למרות שהסרט משום מה מזניח את המוטיב הנוכחי לכמה דקות, על מנת ליצור רושם ניגודי כלפי הצופה במהלך המערכה השנייה.

אמרלד פנל שגם כתבה את התסריט, הודות לעלילה המרכזית של הספר - עושה שימוש במילים שנחקקות אצל השחקנים דרך מונולוגים עם מטען, לעיתים גם דיאלוגים שלא פשוט לעכל אותם, לאור הנושאים הבועטים שהסרט עוסק בהם ביניהם ניצול וקנאה מעבר לאקט המיני. ואם צריך? יש שימוש בסרקזם כדי לעודד קצת את האווירה.

הבעיה המרכזית לדעתי בעיבוד הקולנועי הזה היא הית'קליף. אף על פי כי מיוצג בתור בחיר ליבה של קתרין, בפן התסריטאי אני חושב שהיה עובד יותר טוב אם היו מוצאים נקודה ללטש אותו. הפיתוח כבר נמצא שם, אך בתור דמות ראשית לא פחות מקתרין, ציפיתי ליותר עלילה ממנו. לפחות לטעמי, אני מצפה לפיתוח עלילתי מהותי, מה שכן היה חסר שם, הקמצוץ הנוסף שקצת יצדיק עוד יותר את התהליך שהוא עובר.

חשוב לציין כי הסרט גם לא עוקב אחד לאחד לפי עלילת הספר של ברונטה. כלומר הדמויות שם, המיקום קיים, אלא מה שאמרלד עושה הינו שינויים כבדים לעלילה המקורית - ככה שאפשר לקרוא לזה "הסרט של פנל". אנשים כמוני שלא מכירים לעומק על "אנקת גבהים" לא באים עם דעה קדומה, וזאת גם אחת הסיבות לסיבה לדעתי כי המעריצים המושבעים של הרומן שמגיעים לראות את היצירה האייקונית מתעוררת לחיים (שוב), יחוו טיפה אכזבה. למרות שהעלילה הכללית של "אנקת גבהים" נמצאת פה, קיימים שינויים דרסטיים באופי אצל הדמויות, והסרט עצמו שונה כמעט ולחלוטין מהספר - כמו למשל הדגש שהוא שם על תבנית חושנית ואירוטית בניגוד לסיפור המקורי. לכן, זהו אינו עיבוד קולנועי שהייתי ממליץ בלב שלם לחובבי הרומן. ובשל אורכו שהוא שעתיים ורבע, הזמן בו סצנות מתארכות מורגש, אך לאור הקצב העלילתי (פייסינג) בו הסרט מתקדם לכיוון מערכת הסיום, אפשר להבין למה הוא ארוך אם כי כן היה אפשר לערוך אותו בצורה הרבה יותר מהודקת.

המאה ה-18 היא תקופה מושלמת לסינמטוגרפיה והיא לא פחות ממחזה מרהיב. אם יש דבר אחד מופתי שאפשר להסכים עליו, לפני כל הממבו ג'מבו העלילתי שאנו מתגלים אליו, הם הלוקיישנים המושלמים שבחרו לסרט. מדובר במיצג סינמטי מרהיב ביופיו עם גוון רחב של שוטים מהפנטים, בפרט בנופים היפיפיים של אנגליה שיפים לא פחות מהשחקנים עצמם, כאשר כל שוט של לינוס סאנדרגרין נבחר בקפידה בהתאם לסצנה ולטון. יתרה מכך, אמרתי כך: "אם העלילה הייתה ברמה של הפסקול", היינו מקבלים פה תצוגה אחרת לחלוטין. ואיני מדבר על השירים של צ'ארלי XCX, אלא על הצלילים שאנטוני ווילס מעביר את האווירה העכורה והאהבה הבלתי נשלטת של הזוג בצורה יוצאת מן הכלל.

ליהוק 101

יש ניצוץ מיוחד כשלוקחים שניים מהכוכבים הגדולים של הוליווד ומציבים אותם מול המצלמות לסיפור רומנטי שובה לב ומרגש. ג'ייקוב אלורדי ומרגו רובי נמצאים המון זמן בתחום, הוא לקח את היושרה מתפקידו המצליח ב-"אופוריה". ואילו מרגו רובי, כבר הוכיחה לנו מזמן שהיא יותר מ-"הארלי קווין". אם שמתם את שניהם ביחד, קיבלתם את אחת הכימיות הטובות ביותר שיכולנו לבקש בזמן האחרון. ולמען הסר ספק, זה מתקבל לא ברגע, אפילו לא שניים - אלא כתהליך מקסים, מעצבן אך גם באותה העת מרגש על המרקע.

עם זאת, הרגשתי לטעמי כי למרות ומדובר בליהוק ראשי, אלורדי לא מקבל את אותה תשומת לב שלפי דעתי מגיעה לו. וזאת למרות שהוא נמצא פחות זמן על המסך, יש לו המון יכולות משחק ורסטיליות כמו למשל ב-"פרנקנשטיין" של דל טורו, וכאן הוא רק ממשיך להוכיח זאת כשהוא לא משאיר אבק לאף אחד, ומראה שלא משנה אם יש לך פנים יפות, אפשר לפתח דמויות לכל כך הרבה גוונים. בנוסף לכך, נוכחותו מושפעת המון מעיצוב התלבושות לא פחות, ככה שרובו הגדול של הקרדיט הולך למעצבת ג'קלין דורין ("נשים קטנות").

מרגו רובי מקבלת יותר זמן מסך עם דמות שלא סגורה על עצמה מנטלית. לעיתים נותנת לחיפזון להשתלט עליה ואף מראה נוכחות גבוהה, ומכבדת למעמדה. בניגוד להיתקליף, מרגו קיבלה סוג של מתנה לגלם את הדמות הזו. בשל כמות הזמן הארוכה יותר, יש לה יותר חופש להתבלט עם קונפליקטים ורגעים אינטימיים הממחישים את משקל דמותה. חשוב לומר כי מדובר בקתרין, דמות שידועה מבעוד מועד כבעייתית ומתבררת בתור סערת רגשות אחת ענקית, ורובי מצליחה בלי להשאיר צל של ספק שגם את קתרין ארנשו, על אף המישור הבעייתי שלה - היא צולחת את המשימה לגלם אותה ובגדול.

כמו כן מי שעל הנייר כתובה כדמות משנה, אבל בכל זאת נחשבת בתור העוגן של "אנקת גבהים", ועושה עבודה מושלמת זאת הונג צ'או שכבר הקסימה את הצופים ב-"לוויתן", היא מגלמת את נלי דין - היא מתפקדת בתור "יד ימינה" של קתרין, ומשמשת כקו העזר שלה לבחירות הקשות ולפעמים גם הפשוטות, ומי שיש לה חלק חשוב מאוד, על כל התנהגות, ודיאלוג - צ'או עושה צדק עם הדמות הזו עם תפקיד מרתיח ומהמם בו זמנית. אף על פי ואלו בעצם השחקנים שעושים את העבודה הכי מרשימה בסרט, שארית קאסט המשנה: מרטין קלונס, שאזר לטיף ואליסון אוליבר משלימים את הדמויות הראשיות באופן שונה, לעיתים גם קיצוני בדעות בצורה פנטסטית, שמקדם את העלילה באופן מובהק ברגעים הקריטיים של הסרט, ככה שאי אפשר לומר שיש פה "דמויות מיותרות".